מקומונט גבעת שמואל
20 סטודנטיות מבין 3,000 הסטודנטיות שהחלו את שנת הלימודים האקדמית במכללת תלפיות בחולון לומדות במסלול לאמנות המעניקה תואר “בוגר”בהוראת האמנות (B.Ed.) המכללה קיבלה לפני שנה היתר להענקת תואר אקדמי “בוגר בהוראה” בתחום האמנות מהמועצה להשכלה גבוהה .
דר’ מתי פישר , ראש המסלול לאמנות מציין: “תוכנית הלימודים במכללה במסלול לאמנות מסמנת תפיסה חדשה בהכשרת מורים לאמנות. המסלול לאמנות מכשיר את הסטודנטיות להבנת התרבות החזותית העשירה והמקפת כתשתית ליצירה לחקר, ולדיון בתרבות ובאמנות בכלל ובאמנות יהודית בפרט, תוך שימוש בשפה אמנותית מעשית ומילולית ותוך נקיטת גישה פרשנית וביקורתית”.
דר’ פישר מציין כי השנה, סיימו את לימודיהן 7 סטודנטיות שלראשונה הוענקו להן תואר בוגר בהוראת האמנות. הסטודנטיות הבוגרות הציגו את פרויקט הסיום שלהן ב”גלריה האחרת” במכללת תלפיות.
בתערוכה הוצגו יצירות בעלות מאפיינים שונים והשפעות שונות:
-יצירות המתכתבות עם האמנות היהודית כמו פסיפס גלגל המזלות של יעל דרור העשוי כולו מגזרי נייר עתון.
-יצירות העוסקות בתפקידי הייצוג החזותי ובמורכבותו כמו עבודת וידאו של שרי זאגה החוקרת את היחס בין מציאות לבבואה באמצעות ציור על ראי ועבודת רישום וחריטה מוקרנת של ליאת סלמון.
-יצירות העסקות בזהות אישית כמו דיוקן מפוסל בעל גישה פמיניסטית של אביבה הובר, ציור דיוקן ורישומים מהירים של רינה לנדסמן, עבודה המשלבת טקסט ודימויים המהווה מעין יומן אישי של משואה פישר, ועבודה הבודקת את היחס למסגרות של רקפת סייג.
רקע לעבודות הסטודנטיות, הסטודנטיות הציגו בתערוכה רעיונות מורכבים ומשמעותיים:
שרי זאגה- שרי זאגה מציגה עבודה שבמהותה היא הרהור פילוסופי על הדברים ועל ייצוגם. היא מנסה לצייר את העולם החמקמק של בבואות הנראות במראה. תהליך הציור על גבי מראה, הוא סיזיפי, איטי ומתסכל. הקושי נובע מהצורך לשמור על מרחק וזווית קבועים, על מנת שההשתקפות לא “תזוז”. לשם כך נאלצה שרי לעצום את עין שמאל בשעת הציור. כמו כן המכחול המתקרב למראה מסתיר את הבבואה, וגורם להשתהות בהנחת המכחול. המאמץ לצייר הוא גדול לעין שעור מאשר במצב רגיל של התבוננות.
בהעדר החפץ עצמו, ומתוך הנסיון להפוך את הבבואה לציור דו ממדי, רואים שהבבואה היא דבר מכווץ. היא מאוד קטנה ולא “משקפת” את החפץ עצמו, שקודם לכן ניצב על גב המראה. עבור האמנית מדובר בנסיון “לכלוא” את החותם של הדברים הנעלמים. כמו במערה של אפלטון – אנו נאלצים להסתפק בבבואה של בבואה.
רקפת סייג- עבודתה של רקפת עוברת בקלות ממדיום למדיום. זו דרכה להבין את עצמה ואת העולם. בעבודה זו נקודת המוצא הוא ציור: רקפת התייחסה לציור “הנגן העיוור” של פיקאסו. השפעת הציור עליה תורגמה לוידאו שבו היא עצמה הדמות שמנסה ל”חיות” בעולם שהיא עצמה יצרה.
תצלומי הסטילס שנלקחו מתוך הוידאו הינם שלב נוסף של הבהרה לגבי עצמה ועבודתה. העבודה מכילה היבטים מסויימים של דיוקן עצמי למרות שאין הצגת דיוקן רגילה. אנו לא רואים את רקפת אלא “דמות” אך יחד עם זאת, בעצם בחירת האתר הנטוש והעמדתה בתוך מסגרות ניתן לראות שמדובר באמירה אישית ומכוונת שבה כל פרט (הלבוש, התאורה, החלל, הרקע) הינו חלק ממכלול המסביר את עולמה של הדמות (האמנית).
משואה פישר- עבודתה עוסקת במסע אישי מאד. העבודה בנויה כמעין ציר זמן שלאורכו יכול הצופה לעקוב אחר המאורעות המסופרים. הטקסטים הכתובים במתכונת יומן, כתובים בתמציתיות ובגוונים משתנים של אינטימיות. פעם פונה הטקסט לקורא האלמוני ופעם מתעלם הטקסט ממי שיקרא בו. פעם הוא נדיב באינפורמציה ופעם סגור ומתומצת. לאורך ה”ציר” מודבקים תצלומים שבהם ניסתה משואה לחפש אחר דימויים שאינם עוסקים באיור המילים אלא יש להם מעמד בפני עצמם והם מתפקדים בעבודה כמו עוד שכבה של משמעויות העוסקת בחיבורים ובקשרים.
יעל דרור- עבודתה של יעל שואבת את השראתה מארכיאולוגיה ארץ ישראלית, ובמיוחד רצפות פסיפס שנתגלו ונשמרו במקומות שונים בארץ. גם הדימויים (גלגל המזלות) הינם אופייניים למקומות אלו של שרידי רצפות או קירות מפוארים מן העבר. יעל מקרבת את העבר להווה באמצעות החומרים שלה – גזירי עתונים שמהם היא יוצרת פסיפס/קולאז’ המורכב ממאות ריבועי נייר צבעוני, שהודבקו בסבלנות רבה במשך שעות רבות. יעל משלבת בפסיפס חלקים מהעתונות היומית, בהם היא לפעמים משאירה חלקי כותרות ומילים שחשובות לה כמו מעין רמזים. העבודה שנבנתה ממעגלים היכולים להסתובב זה לעומת זה (גרמי השמים, הימים, המזלות, העונות), יוצרים למעשה עבודה קינטית הגורמת לצופה להרהר בגורל ובהתגלותו והתפתחותו במסגרת הזמן.
רינה לנדסמן- ההתבוננות הינה הערך החשוב ביותר בעבודתה של רינה. רינה רושמת כל הזמן, בכל מקום, תוך כדי נסיעות ותוך כדי תהליכים ומעברים בחיים. הרשום כדרך להבין את העולם מציג עמדה מורכבת שבה אין אפשרות להציג את העולם כמכלול אחד ושלם ויש בו פתיחות לרשמים (וכך גם לשינויים ולעמדה ביקורתית). רינה מושפעת ממה שהיא רואה, והדבר ניכר ביכולתה לעבור בקלות דרך סוגי רשום שונים – רשום כבד ראש, קליל, מעמיק, אילוסטרטיבי, משועשע או חקרני. אפילו בציור השמן, האיטי והמושקע שבו מציגה רינה פורטרט עצמי, העולם המוצג אינו נאסף למקום אחד ואמירה אחת: הדמות של האמנית מתפצלת לשתיים, חלל הציור נחלק כאשר מצד ימין יש אינטנסיביות ציורית ומצד שמאל פתאום הכל ריק, שקט.
ליאת סלמון- עבודתה של ליאת מוצפת בדימויים של צפורים, כנפיים, דמויות של עצמה עם כנפיים. דמיון ומציאות, חוזק ופגיעות, קטן וגדול מתערבבים זה בזה. הניגודים אינם מסתכמים בזה. כאשר עסקה בצילום (ראו בספר הסקיצות המוצג), היא חורטת קווי רשום על גבי תצלום והקו הרישומי השחור בד”כ הופך לבן – מעין קו נגטיבי על התצלום הפוזיטיבי. כאשר היא מניחה שקף עם חריטה (קווים לבנים) על המטול הוא יופיע על הקיר בקווים שחורים.
עניינה של ליאת הוא להרחיב ולפתוח את אפשרויות הרשום. היא מושפעת ממדיום הצילום ומעבודתה בתחריט. משניהם היא לקחה צורות פעולה וחומרים – השימוש באור, החומר השקוף, נגטיב-פוזיטיב ועוד.
המטול, הינו מקור האור של העבודה אך גם הבמה עליה היא מניחה רשומים, חוטים וכד’. הצופים מוזמנים להתבונן ולהשוות בין שני המופעים השונים הנוצרים: זה על המטול וזה שעל הקיר. כך המימד הקווי והממסגר שיש ברישום נפרץ באמצעות המעברים המושגיים בין סוגי המדיה השונים.
אביבה הובר- עבודת הפסול של אביבה מכילה מחקר איטי ומעמיק בראיה. את רוב רובה של ההתבוננות האינטנסיבית הזאת הצופים לא רואים אלא מרגישים כי אביבה מתחילה לפסל מרמת השלד והגולגולת, כלומר שפני השטח שאנו רואים הינם לאחר שבועות של עבודה פנימית על הפסל.
החבור בין מסורת (פסול קלאסי) לבין האמירה העכשווית נוכח בעבודתה. הפסל המוצג הינו דמות ללא שיער ולכן נטולת זהות מגדרית. כאשר מבינים שזה פורטרט אישי של האמנית הופך הפסל לחוויה עוצמתית ממש. הויתור על השיער מציע דמות אשה חשופה, שונה מאד מדמויות הנשים שנוצרו תחת המבט הגברי במשך מאות שנים.
שני הפסלים הנוספים מוצגים על כן אחד – דמות תינוק ושלד קטן. הלידה והמוות מובעים באותה רבה של תשומת לב ויכולת התבוננות חדה. אביבה אינה מייפה את המציאות, ולכן פגמים מסויימים, עקבות של זמן, פסלים לא גמורים או אפילו שברים מתקבלים בברכה כסימנים של כליון ידוע מראש. החיפוש שלה אינו אחר שלמות סטרילית אלא אחר מבע אותנטי.